“#סתמיאתהפה

אתילדהזבל

נמאסליממך”

והלוואי והייתי משקרת.
זה מה ששמע חצי מטוס בדרך לישראל,
מאבא לביתו.

קודם כל, מתחילה בזה,
שאני לא שופטת ,
אין לי מושג איך הכל התחיל
מה אמרה הילדה קודם,
כמה זמן הוויכוח נמשך,
מה עבר / הרגיש האבא כשהילדה אמרה את מה שאמרה
אני רק יודעת איך זה נגמר.

מאותה שנייה שהמשפט נאמר,
חצי מטוס השתתק,
כמובן שגם הילדה
ולא מעט נוסעים הורידו מבט מטה בתחושת “ואו מה קרה פה עכשיו”

אני בטוחה שמאותו הרגע,
כל החופשה נצרבה כ”נוראית”, “מזעזעת” ושזאת תהיה הפעם האחרונה.
וכל הכיף שהיה נמחק כלא היה.

בואו נהיה כנים ואמיתיים
הילדים הרבה פעמים מוציאים אותנו מהכלים,
אבל, השאלה היא מי לוקח אחריות,
מנהל את הסיטואציה,
ושולט על איך ומה נאמר.

וכן, כשאנו עצבניים, מתוסכלים, ומרגישים מיואשים
המון דברים יכולים לצאת לנו מהפה ובלי שליטה,
אבל בואו לא נשכח מי עומד מולנו
וכמה זה עלול להיחקק בזיכרונם לנצח.

אז נכון,
בחופשות משפחתיות, או בכלל כשאנו לא מציבים גבולות
או יוצאים מהשגרה
הרבה פעמים הילדים מנצלים זאת לרעה.

ואנו ההורים מרגישים מהם בעיקר כפיות טובה.
גם לוקחים אתכם,
עושים לכם כיף,
קונים לכם כל מה שאתם רוצים ומבקשים,
חושבים רק איך לרצות אתכם,
ו”כולה” ביקשתי שתפסיקו להרעיש/ שאני לא קונה את זה..
וככה אתם עושים לי?

הרצון האינסופי לרצות, ולגרום לילדים “אושר שלא נגמר”
לא באמת הגיוני.
מה עוד, שאושר זה רגעי, סובייקטיבי,
ולא נהיה שם תמיד כדי לספק להם את הכיף הזה.

ברגע שאנו כל היום מנסים לעשות להם טוב,
כי אנחנו בחופש,
או מסכנים כולם מקבלים,
או לכולם יש…
זה מה שהילד לומד.
ומי לימד אותו?
א-נ-ח-נ-ו!

אנחנו נשלם על זה אח”כ,
והילדים לא פחות.

נכון כשאנחנו בחופשה אנחנו רוצים שהכל יהיה נוצץ, קסום ונפלא
אבל אל תתנו לשום תמונה שראיתם אצל חברים בפייסבוק
או באינסטוש להטעות אתכם
עם כל הכיף, יש גם לא כיף.
השאלה על מה אנו נותנים שישפיע יותר.

אם על כל בכי של הקטנציק לעוד גלידה,
ישר נגיד אמן,
כנראה שמתישהו,
הגבול אצלנו יימתח עד שיקרע,
נתפוצץ עליהם,
כבר לא נסביר יפה בשקט ובכבוד
והנה הם האשמים
מה שממש לא מגיע להם
כי אנחנו הובלנו אותם לשם.

אז לפני שאנו צועקים,
מתעצבנים, ויוצאים לנו מילים שנתחרט עליהם כל החיים
עצרו שנייה, תנשמו,
גם אם זה אומר שנזוז הצידה ונלך משם
הכל עדיף מלהגיד את מה שעומד לנו על קצה הלשון

כי אותה ילדה קטנה וחמודה
שהוציאה את האבא מהכלים,
למדה שזה בסדר להגיד את מה שהיא אמרה
כי גם לה אומרים.

אל תחשבו שזה שאנו ההורים,
מותר לנו הכל
ממש לא, אנו המודל לחיקוי שלהם.
אני רוצה לקוות שאותו אבא,
לקח אח”כ את ביתו לשיחה
בשקט ברוגע וביקש ממנה סליחה וההפך.

וכן, אפשר להימנע מכך לפעם הבאה
אולי תיאום ציפיות, הצבת גבולות, להגיד “לא” איפה שצריך ולעמוד בזה
להגביל בדמי כיס ואני בטוחה שיש עוד.

חבל להרוס שבוע שלם על אירוע כזה קטנטן.

ולקראת כיפור שקרב ובא,
בואו נעשה עם עצמנו קצת חושבים
ונעריך , נכבד, ונאהב מכל הלב את אהובנו.

אהבתםהתרגשתםשתפו_והגיבו

שבוע נפלא❤️
לי שפיגל ברוך – מנחת הורים ומשפחה

למגוון ההרצאות שלי החודש בפ”ת, אשדוד, אשקלון, נתניה ועפולה
רשמו אני ואתן לכם פרטים👇